פסק-דין בתיק רע"א 9025/03

השופט א' רובינשטיין:

1.        בהליך זה ניתנה רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ו' אלשיך) מיום 1.9.03, בתיק בש"א 20896/02 במסגרת תיק פש"ר 1494/00. לפנינו שני ערעורים. המערערת היא אשת החייב פושט הרגל; המערער (והמשיב 4) הוא בנק המזרחי (הבנק), נושהו המבוטח של החייב.

רקע עובדתי

2.        המערערת ביחד עם בעלה (המשיב 3) הם בעלים שווים בדירת מגוריהם הממושכנת לטובת הבנק, נושה מובטח, במשכנתא שאיננה מוגבלת בסכום. המשיב 3 הוכרז כפושט רגל (ביום 20.5.01) וגובה החוב עולה על שווי הדירה. המשיב 1, שמונה לנאמן בפשיטת הרגל, ביקש את הסכמת המשיב 4 להתמנות לכונס הנכסים, על מנת לממש את דירת המגורים. הבנק סירב, בציינו כי בידו לעשות כן בשירותיו שלו, אך גם לא פתח בהליכי מימוש.

3.        לאחר סירובו של הבנק, פנה המשיב 1 לבית המשפט קמא בבקשה למתן הוראות, במסגרתן ביקש צו המורה לו למכור את דירת המגורים, או לחילופין לפעול לפירוק השיתוף בדירה ומכירת חלקו של המשיב 3. סוגיה נוספת שעלתה וגם עליה נתבקשו הוראות, היא הזכאות לערכה הכספי של זכות החייב לפטור ממס שבח.

4.        החלטת בית המשפט קמא

א.        בית המשפט קמא סבר, כי מלכתחילה אין מקום לכפות על הנושה המובטח, הבנק, את פלוני - לענייננו כונס הנכסים - כמממש הנכס, ורשאי הבנק למנות גורם מטעמו שיפעל למימושו. ועם זאת, אין הבנק זכאי לפעול תוך התעלמות מקיומם של נושים בלתי מובטחים, וזאת מכוח חובת תום הלב. אין בידי הנושה המובטח לעשות יד אחת עם חייב כדי שלא לממש נכס, שכן יש בכך הפרת חובת אמון כלפי יתרת הנושים.

           לדעת בית המשפט קמא, "אם וכאשר מונע בנק מנאמן את המימוש בטענה כי "אין הוא חפץ בשירותיו", אך בה בעת נמנע, בלא סיבה אמיתית (מעבר לרצון להנות מתפיחת הריבית על החוב) מלנקוט בהליכי מימוש בעצמו, הרי מן הדין להקים כנגדו את הכלל עתיק היומין והבסיסי כי 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה'". בהיקש מתקנה 86 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, שעניינה, בין השאר, כי בעת מחלוקת בין נאמן לנושה מובטח בדבר שמאות הנכס, רשאי הנאמן לדרוש מכירה ולבקש החלטת בית המשפט - לא כל שכן כשהבנק מונע מימוש כלל ועיקר. בנסיבות דנן לא פתח הבנק בהליכי מימוש לאורך תקופה ממושכת, חרף הבטחות, וחרג - לדעת בית המשפט קמא - מכל סבירות, תוך אדישות כלפי הנושים הבלתי מובטחים וגרימת נזק להם, שכן הריבית על החוב לבנק תופחת ואוכלת כל חלקה טובה אפשרית. לפיכך, תינתן האפשרות לנאמן - המשיב 1 - לממש את הנכס. נוכח השתהות הבנק, קבע בית המשפט קמא כי אין הוא זכאי אלא לקבל את ערך חובו ליום שקדם להגשת הבקשה על ידי הנאמן (20.11.02) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין לשמירת ערכם הריאלי.

           אוסיף, כי לשיטת בית המשפט קמא יפעל הנאמן גם למימוש הנכס לטובת הנושה המובטח, הבנק, ולכן אין מתעוררת שאלה בדבר מעמדה של המערערת, אשת החייב, שממילא כלפי הנושה המובטח אינה מוגנת על פי הסכם המשכנתא.

ב.        אשר למס שבח, סבר בית המשפט קמא, לאחר שקלא וטריא, כי הפטור ממס שבח שייך אישית לחייב, ובמקרה דנן שייך אף לאשתו המערערת, ולכן לא נתקבלה בקשת הנאמן בנושא זה.

ג.        התוצאה היתה איפוא קבלת בקשתו של הנאמן באשר למימוש הנכס, ודחייתה בכל הנובע לפטור ממס השבח.

ד.        ביצוע ההחלטה עוכב עד להחלטה בתיק בבית משפט זה (החלטת כבוד השופט ריבלין מיום 18.3.04).

5.        טענות הצדדים בערעורים

א.        המערער (הבנק)

           (1)    לשיטת המערער, משיג פסק הדין את התוצאה ההפוכה מזו שביקש המשיב 1 (הנאמן) להשיג, שכן בניגוד לבנק ה"מכוסה" בשטר המשכנתא גם כלפי המערערת (המשיבה 4 - אשת פושט הרגל), ייאלץ המשיב 1, הנאמן, לנהל הליכים ספציפיים נגדה.

           (2)    לטענת המערער, אין לו לבית המשפט להתערב בשאלה מיהו אשר יממש את הנכס, שכן אין הוא המבצע את התפקיד בעניין זה אלא המפקח בלבד. ועוד, המדובר בזכות קניינית של הבנק, שאין לפגוע בה.

           (3)    לעניין מס השבח, לשיטת הבנק הפטור על דירת מגורים יחידה שייך למשפחה, והבנק והמערערת טוענים כי הפטור הוא נכס השייך גם לאשה ולכן אין לממשו בלא הסכמתה.

           (4)    הדרך הנכונה היתה, כך סבור הבנק, לאפשר לו להתמנות כונס נכסים על זכויות שני בני הזוג מכוח שטר המשכנתא, ולמכור את הנכס על ידי מימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל.